שלח את עמי Let my people go

I will never forget the day Prisoner of Zion Natan Sharansky was freed. Our entire small primary school gathered in the big hall, crowding around a small television on a rickety trolley watching this moving event live as this great man of short stature walked to freedom.

We all grew up with the struggle for Soviet Jewry an integral part of our lives. Our parents, family, rabbis and teachers travelled to the USSR to smuggle Jewish religious texts, vital medicines and clandestine tapes with recordings of Hebrew lessons. We wrote letters to Soviet Jewish children our ages and hoped that they would make it past the Soviet censors.

On Shabbat and festivals, especially at the Pesah seder, our tables always had an empty chair or more, waiting for our brother and sisters trapped behind the Iron Curtain. We had special prayers for their freedom, that one day they would be able to join us. 

That day in February on the little tv screen we were watching the realisation of our dreams and our prayers, one of the greatest heroes of our generation walking to freedom, a walking embodiment of our hope that one day all the Jews stuck in the Soviet Union would also go free and fill the chairs waiting for them at our Shabbat tables. 

That day is engraved on my memory, a formative experience in my childhood. A real life struggle of Jews held captive by an evil tyrannical regime. With every yellow chair I see, every hostage poster, remind me of those hopes and prayers: LET MY PEOPLE GO! May we merit to welcome them home to freedom very very soon. 

תמיד אזכור את יום השחרור של אביך. אספו את כל בית הספר והצטופפנו באולם הגדול סביב לטלוויזיה הקטנה וכולנו ציפינו בלייב ברגע המרגש הזה. גדלנו לתוך המאבק למען יהודי ברית המועצות, עם הורים ומורים שהיו נוסעים לשם כדי להבריח ספרי קודש, תרופות חיוניות וקלטות ללימוד עברית, ובשבת ובליל הסדר תמיד היה כסא רק, מחכה לאחינו יהודי ברית המועצות והיו תפילות מיוחדות שיום אחד הם יצאו לחופשי ויצטרפו אלינו. והנה על הטלוויזיה רואים את אחד הגיבורים של דורנו יוצא לחופשי, התגשם חלום ותפילה, תקווה מהלכת שיום אחד כולם יצאו לחופשי למלא את הכסאות המחכים להם ליד שולחן החג. זה חרוט אצלי בזכרון לעד וכל כסא צהוב וכל פוסטר של חטוף מזכירים לי את אותה התקווה ותפילה: שלח את עמי!