Yair Agmon is an Israeli journalist who took it upon himself to collect stories of October 7th. He recently published a book of forty personal stories from that day in the Gaza border region. This is my rough translation of an extract from one of them and Agmon's thoughts about the meaning of Holocaust Memorial Day in Israel in the wake of the trauma of October 7th. "And on October 7th, the morning of Simhat Torah, all this story collapsed before our eyes. My sister Mikhal lives on moshav Amioz, right near the border fence with Gaza. For a day and a half she was holed up in her shelter, together with her family. Nobody came to rescue her. Nobody came to save her from the horror of the terrorists. By a miracle she survived. But in nearby kibbutzim, on that same morning, at that very time, the story was very different. Entire Israeli villages, towns and military bases were all overrun. Soldiers and civilians were slaughtered and kidnapped. The forces of darkness, modern day Nazis of our generation, crossed the border fence and turned the state of Israel into horrific killing fields. In every generation they rise up to wipe us out. That's how it looked. That's how it sounded. That's how it felt. Where was God? To save us from them? Where was He? Where was the Holy One Blessed Be He? Why didn't he come to save us?

There is one story in the book, a beautiful story that I love so much, the story of Ihud Hatzalah ambulance fifty four. It's the story of three Hareidi guys, good time guys, but with good hearts, who decided that their ambulance would drive in to the inferno. All the ambulances were left outside the immediate battle zone. But their ambulance drove straight in. Because they were heroes. They saved over 60 people on that day. Rescued them from the inferno. Saved their lives. It's simply unbelievable what they did. 

And there's one episode, in their story, this episode that I love. This is what Emmanuel says "So we were driving towards the Otef (Gaza border region), and when we get towards southern Israel we notice dozens of vehicles en route with us, charging ahead in the same direction as us, some with gun barrels sticking out the window, some wearing uniforms, some without uniforms, but all of them charging charging charging southwards. 

And we're an ambulance, so we put on the loudspeaker, that they should allow us to overtake them, but still, people are overtaking us! Going to fight! And we get to a red light and we try to carefully go through it, but everyone runs the red light! No one stops. Everyone is travelling onwards, forwards, to fight!" 

And a few days ago I met Emmanuel in a petrol station in Jerusalem. I met with him and his heroic friend to bring them copies of the book and a hug. And when we met I asked him about this scene, masses of Israelis rushing in to the line of fire. And Emmanuel said that it was insane. There was a look line of vehicles fleeing the south. But there were hundreds, maybe thousands, of Israelis rushing forward, in to the line of fire. To fight in Re'im (the site of the Nova music festival). To save lives. To make a stand against the Nazi Hamas terrorists attacking Israel, to shoot them, to say "Never Again". 

Yes, it's true, on October 7th the State of Israel crumbled before our eyes. The Zionist project failed. The Jewish State failed to protect its residents. That's true. It was a total collapse. Stinging. And it is so painful that it's hard to even think about it. And it's hard to write about it. So many people were murdered. So many soldiers fell. So many beloved brothers and sisters were kidnapped. It's true. That's all true.

But, and there is not more important but than this, in all of this shame, heroes rose up amongst us. And I'm not talking about isolated examples, one or two or three people who fought selflessly. No. I'm talking about hundreds and thousands, tens of thousands of Israelis who rushed forward. They had weapons. They had ammunition. And they had courage, to race onwards, like lions, like partisans, like Israelis.

When I stood in the death camps of Poland, way back in 2005, I felt two stories in my heart. One a Jewish story, beaten, oppressed, bruised and defeated. And a second Israeli Zionist story, of resilience, of courage, of advanced fighter plances and tons of self confidence. And like then in a sad, quiet Poland, so now. So today. I like this double story. One story of a state which abandoned its Jewish residents. And a second story of Israeli fighters who rose up to defend their nation and their land.

It's true, the war is not yet over. The hostages have yet to return home. This land is still full of refugees and survivors. It will take entire generations to process the trauma that we suffered. And despite it all - the day that the Zionist enterprise collapsed is also the day that we discovered that it succeeded. The Jewish gene changed. We no longer go like sheep to the slaughter. Even when the army fails. Even when the state seems to crumble before our eyes. We have amongst us countless brave warriors, fearless, who charge forward. This was the most Jewish day we have known. Davka on that day, that was the day we discovered that we are Israelis. ובשבעה באוקטובר, בבוקר שמחת תורה, כל הסיפור הזה קרס אל מול עיני. אחותי מיכל גרה במושב עמיעוז, ממש צמוד לגדר. במשך יום וחצי היא התבצרה בממ"ד, ביחד עם המשפחה שלה. איש לא הגיע לחלץ אותה. איש לא בא להציל אותה מאימת המחבלים. בנס היא נותרה בחיים. אבל בקיבוצים הסמוכים, באותו הבוקר, באותן שעות ממש, התרחש סיפור אחד. יישובים ובסיסים שלמים נכבשו. חיילים ואזרחים נרצחו ונחטפו. כוחות האופל, נאצים בני דורנו, חצו את הגדר, והפכו את מדינת ישראל לגיא הריגה אימתני. בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו. ככה זה נראה. ככה זה נשמע. ככה זה מרגיש. ואיפה הקדוש ברוך הוא שיציל אותנו מידם. איפה הוא. איפה הקדוש ברוך הוא. למה הוא לא בא להציל.

ויש סיפור אחד בספר, סיפור יפה שאני כל כך אוהב, זה סיפור על אמבולנס מספר חמישים וארבע, של ארגון "איחוד הצלה". זה סיפור על שלושה חרדים שבבניקים כאלה, עם לב טוב, שהחליטו שהאמבולנס שלהם ייכנס לתוך התופת. כל האמבולנסים נותרו מחוץ לאיזורי הקרבות. אבל האמבולנס שלהם נכנס פנימה. כי הם גיבורים. הם הצילו למעלה משישים אנשים ביום הזה. ממש חילצו אותם מהתופת. והצילו את החיים שלהם. זה לא להאמין פשוט.

ויש קטע, בסיפור שלהם, זה קטע שאני אוהב. ככה עמנואל אומר – "אז אנחנו נוסעים לכיוון העוטף, וכשאנחנו מגיעים כבר יותר לאיזור הדרום, אנחנו רואים בדרך עשרות כלי רכב נוסעים איתנו, דוהרים קדימה לאותו כיוון שלנו, חלקם נוסעים עם קנה של נשק מחוץ לחלון, חלקם עם מדים, חלקם בלי מדים, אבל כולם דוהרים דוהרים דוהרים דרומה.

ואנחנו אמבולנס, אז אנחנו מפעילים מערכת כריזה, שיתנו לנו לעבור, ובכל זאת אנשים עוקפים אותנו! נוסעים להילחם! ואנחנו מגיעים לרמזור אדום, מנסים לעבור כזה בזהירות, אבל כולם עוברים שם באדום! אף אחד לא עוצר. כולם נוסעים קדימה, להילחם!".

ולפני כמה ימים נפגשתי עם עמנואל, בתחנת דלק בירושלים. נפגשתי איתו ועם החברים הגיבורים שלו, כדי להביא להם ספרים, וחיבוק. וכשנפגשנו שאלתי אותו על הסצינה הזאת, שבה המוני ישראלים שועטים אל תוך האש. ועמנואל אמר שזה היה מטורף. היה טור של מכוניות של אנשים שנמלטו מהדרום. אבל היו מאות, אם לא אלפי ישראלים, ששעטו קדימה, אל תוך האש. כדי להילחם ברעים. כדי לנצח חיים. כדי לעמוד מול הנאצים החמאסניקים, לירות בהם, ולומר להם - "לעולם לא עוד".

כן. זה נכון. בשבעה באוקטובר מדינת ישראל התפוררה מול עינינו. הפרויקט הציוני נכשל. מדינת היהודים לא הצליחה להגן על תושביה. זה נכון. זו קריסה מוחלטת. צורבת. והיא כל כך כואבת שקשה לחשוב עליה. וקשה לכתוב עליה. כל כך הרבה אנשים נרצחו. כל כך הרבה חיילים נפלו. כל כך הרבה אחים אהובים נחטפו. זה נכון. הכל נכון.

אבל, ואין אבל חשוב מזה, מתוך הקריסה הזו, מתוך הבושה הזו, קמו ועלו לנו גיבורים. ואני לא מדבר על יחידי סגולה, על אחד שניים שלושה אנשים שנלחמו בחירוף נפש. לא. אני מדבר על מאות, על אלפים, על עשרות אלפי ישראלים שנחלצו קדימה. היו להם נשקים. היתה להם תחמושת. והיה להם אומץ, לשעוט קדימה, כמו אריות, כמו פרטיזנים, כמו ישראלים.

כשעמדתי במחנות ההשמדה בפולין, אי אז באלפיים וחמש, הרגשתי בלב שלי שני סיפורים. סיפור אחד יהודי, מוכה, נדכא, חבוט ומובס. וסיפור אחד ישראלי, ציוני, עם חוסן, עם אומץ, עם מטוסי קרב משוכללים, ותועפות של ביטחון עצמי. וכמו בפולין העצובה והשקטה, כך גם עכשיו. גם היום. אני חי בתוך סיפור כפול. סיפור אחד על מדינה שהפקירה את תושביה היהודים. וסיפור שני על אינספור לוחמים ישראלים שקמו להגן על עמם ועל ארצם.

נכון, המלחמה עדיין לא תמה. החטופים עדיין לא שבו. הארץ עדיין מלאה בפליטים וניצולים. את הטראומה שעברה עלינו, נצטרך לעכל דורות שלמים. ובכל זאת - היום שבו המפעל הציוני קרס, הוא גם היום שבו גילינו שהוא הצליח. הגֶן היהודי השתנה. אנחנו כבר לא הולכים כצאן לטבח. גם כשהצבא נכשל. גם כשהמדינה מתפוררת מול עינינו. יש בינינו אינספור לוחמים עזי נפש, חסרי פחד, ששועטים קדימה. זה היה היום הכי יהודי שידענו. ודווקא בו גילינו שאנחנו ישראלים.